ראשית קריאה בתנ"ך

טעמים דומים

יש טעמים הדומים בצורתם אך שונים בתפקידם או במנגינתם.

קַדְמָ֨א מול פַּשְׁטָא֙

צורתם שווה אבל קַדְמָ֨א מסומנת בתוך המילה, מעל התנועה המוטעמת, ואילו פַּשְׁטָא֙ מסומנת תמיד בסופה של המילה (היות והטעמתה תמיד בהברה האחרונה). יש ספרים ששינו קצת בצורה כך שהפַּשְׁטָא֙ עבה יותר מהקַדְמָ֨א, כדי להקל על הזיהוי. ההבדל המשמעותי ביניהן הוא שקַדְמָ֨א היא טעם מתחבר ופַּשְׁטָא֙ הוא טעם מפסיק. ככל הידוע לי מנגינתם דומה, אך היות והקַדְמָ֨א היא טעם מחבר, היא קצת קצרה יותר מהפַּשְׁטָא֙.

דוגמה:

וְאָכַ֨ל אַֽהֲרֹ֤ן וּבָנָיו֙ – קדמא (הטעם מעל הכ’, באמצע המילה) ואז מהפך פשטא (נפוץ)

רִמֹּנֵי֙ תְּכֵ֤לֶת וְאַרְגָּמָן֙ – פשטא (הטעם מעל הי’, בסוף המילה) ואז מהפך פשטא (נדיר)

מַהְפַּ֤ך מול יְתִ֚יב

צורתם שווה אבל מַהְפַּ֤ך מסומן אחרי הניקוד, כמו יתר הטעמים, ואילו יְתִ֚יב מסומן לפני הניקוד, בשונה מכל הטעמים.
יש ספרים ששינו את צורת היְתִ֚יב להיות בעלת זוית חדה יותר מהמַהְפַּ֤ך כדי להקל על הזיהוי.
אחרי מַהְפַּ֤ך יבואו תמיד פַּשְׁטָא֙ או שְׁנֵי-פַּ֨שְׁטִין֙.
אחרי יְתִ֚יב יבוא בדרך כלל זָקֵף-קָטֹ֔ן או מוּנַ֣ח זָקֵף-קָטֹ֔ן (פעם אחת בתורה פַּשְׁטָא֙ בא אחרי יְתִ֚יב: אֵ֚ת סִיחֹן֙, ופעם אחת בתורה מופיע מַהְפַּ֤ך אחרי יְתִ֚יב: יַ֚עַן אֲשֶׁ֤ר עָשִׂ֙יתָ֙).

מוּנַח-לְגַרְמֵ֣הּ׀ מול פָּסֵ֣ק׀

צורתם שווה, אך למוּנַח-לְגַרְמֵ֣הּ׀ מנגינה משלו בעוד פָּסֵ֣ק׀ מסמן הפסקה קלה בין המילים. יש ספרים ששינו את צורת הפסק כך שיראה כקו חלול, ללא מילוי, על מנת להקל על הזיהוי. מוּנַח-לְגַרְמֵ֣הּ׀ יופיע אך ורק לפני רביע או לפני מונח שבא לפני הרביע. כל שאר המופעים הם פסק.

מְ֭אַיְלָא מול טִפְּחָ֖א

צורתם שווה, אך מְ֭אַיְלָא הוא טעם מתחבר וטִפְּחָ֖א הוא טעם מפסיק. מְ֭אַיְלָא הוא טעם נדיר שמגיע תמיד באותה מילה או במילה המחוברת במקף למילה עם הקיסרים אֶתְנַחְתָּ֑א וסוֹף-פָּסֽוּק: (למשל: וַיֵּ֖צֵא־נֹ֑חַ, לְהֵ֖חַלּֽוֹ׃).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *